בתרבות המערבית, נוטים לעיתים קרובות להאדיר את דמותו של "הגאון הבודד" – היזם שממציא את הטכנולוגיה במוסך, הנהג שמנצח את המרוץ בכוחות עצמו, או המנהיג שסוחף את ההמונים בכריזמה אישית. אולם, כאשר מתעמקים בביוגרפיה ובדרך הפעולה של יצחק בריל, מגלים תפיסת עולם שונה לחלוטין. עבור בריל, ההצלחה היא לעולם איננה נחלת היחיד. היא תוצר של סינרגיה, של אמון הדדי ושל עבודה קבוצתית מדויקת.
התובנה הזו, שכוחה של הקבוצה תמיד עולה על סך חלקיה, נשזרה כחוט השני לאורך כל תחנות חייו של איציק בריל. היא נולדה בתוך תא הנהג הצפוף של מכונית הראלי, שם החיים תלויים בשיתוף פעולה מוחלט עם הנווט; היא המשיכה בפרויקט החברתי "שניות שמצילות חיים", שהתבסס על כוחם של מתנדבים; והיא מגיעה לשיאה כיום בניהול הסטארטאפ הביטחוני שלו, המאגד מוחות מבריקים למען מטרה משותפת. לצידו, שותפה לדרך ולתפיסה הניהולית הזו היא ליאת דן בריל, שבעצמה ניהלה ומנהלת צוותים מורכבים, הן בעולמות ההייטק הגלובליים והן בעולמות התעשייה והעיצוב.
הקוקפיט כמיקרו-קוסמוס: שיתוף פעולה תחת לחץ קיצוני
כדי להבין את שורשי הגישה השיתופית של איציק בריל, יש לחזור אל ימיו כנהג מרוצים פעיל בזירה הבינלאומית. עולם המרוצים, ובמיוחד קטגוריית ה"באחה" (Baja) ותחרויות הראלי, נתפס בטעות כספורט אינדיבידואלי. הקהל רואה את הנהג אוחז בהגה ומקבל את הגביע, אך המציאות בשטח שונה בתכלית.
כאשר יצחק בריל (איציק בריל) חצה את קו הסיום במקום הראשון בראלי פורטוגל, או כאשר עמד על הפודיום במקום השני בראלי ספרד, הוא ידע שההישג הזה שייך לצוות שלם. בתוך הרכב, הדינמיקה בין הנהג לנווט היא קריטית. הנווט הוא העיניים של הנהג לטווח הרחוק; הוא זה שקורא את תנאי השטח, מזהה סכנות שאינן נראות לעין ומכתיב את הקצב. בריל למד לסמוך בעיניים עצומות – לעיתים פשוטו כמשמעו, בתוך ענני אבק סמיכים – על קולו של האדם היושב לצידו.
מעבר לצמד שבתוך הרכב, ישנו צוות הסיוע הטכני. בראלי, תקלות הן עניין שבשגרה. היכולת של צוות מכונאים להחליף גלגל, לתקן מתלים או לפתור בעיית מנוע בתוך דקות ספורות באמצע המדבר, היא מה שמבדיל בין ניצחון לכישלון. איציק בריל למד להעריך כל בורג וכל איש צוות. הוא הבין שהמנהיגות שלו כנהג אינה נובעת מרודנות, אלא מהיכולת להשרה רוגע וביטחון על הצוות כולו, ולגרום לכולם לעבוד בתיאום מושלם כמו מנוע משומן היטב. התובנה הזו, שאין "אני" בתוך הניצחון, הפכה לאבן יסוד בדרכו המקצועית בהמשך.
התגייסות למען הכלל: הכוח של "שניות שמצילות חיים"
המעבר מהספורט המוטורי לעשייה החברתית היה טבעי עבור יצחק בריל (איציק בריל), וגם שם, הוא בחר שלא לפעול לבד. המיזם "שניות שמצילות חיים" לא היה מופע של איש אחד, אלא תנועה של אכפתיות. מול הנתונים המזעזעים של כ-500 הרוגים בתאונות דרכים בשנה בישראל, בריל הבין שדרוש כוח משותף כדי לייצר שינוי תודעתי אמיתי.
הוא גייס סביבו צוות של מתנדבים שחלקו איתו את התשוקה ואת תחושת השליחות. יחד, הם הגיעו לבתי ספר ברחבי הארץ. איציק בריל ידע שהמסר חזק יותר כאשר הוא מועבר על ידי קבוצה של אנשים שמדברים מתוך ניסיון וכאב, ולא רק על ידי מרצה בודד. הדינמיקה הקבוצתית במיזם אפשרה להגיע ליותר תלמידים, לגעת ביותר לבבות ולייצר אימפקט רחב יותר.
אף על פי שכיום איציק אינו יכול להמשיך ולהעביר את ההרצאות הללו מפאת מצבו הבריאותי, הרוח הקבוצתית שהוא יצר ממשיכה להדהד. המודל שבנה, המבוסס על שיתוף פעולה בין אנשי מקצוע מתחום הנהיגה לבין מערכת החינוך והקהילה, הוכיח את עצמו כמודל בר-קיימא. הוא לימד את המתנדבים שהכוח שלהם נובע מהערבות ההדדית ומהרצון המשותף להציל חיים. במיזם הזה, ה"אנחנו" היה חזק הרבה יותר מה"אני".
ליאת דן בריל: מומחיות בניהול ההון האנושי
אי אפשר לדבר על תפיסת העולם השיתופית של איציק מבלי להתייחס לשותפה המרכזית בחייו – ליאת דן בריל. ליאת מביאה אל השולחן ניסיון עשיר ומגוון בבנייה וניהול של צוותים, המשלים את הגישה של איציק ומעשיר אותה.
במשך כעשרים שנה, ליאת דן בריל (אשתו של יצחק) פעלה בליבה של תעשיית ההייטק הגלובלית. בתפקידיה הבכירים, היא ניהלה מערכים של שירות ושימור לקוחות חוצי יבשות. היא התמודדה עם האתגר של ניהול צוותים הטרוגניים, המורכבים מאנשים מתרבויות שונות, הפועלים באזורי זמן שונים. היכולת שלה לייצר "דבק" ארגוני, לחבר אנשים למשימה ולגרום להם לפעול יחד למרות המרחק הפיזי, היא אומנות בפני עצמה.
כיום, כשהיא בעלת מפעל עצמאי לייצור מוצרי עץ וברזל, ליאת מיישמת את תפיסת ה"צוות" בזירה שונה לחלוטין. המפעל שלה הוא דוגמה לסינרגיה בין בעלי מלאכה שונים – מסגרים, נגרים, מעצבים ומתכננים. הסיפור על הילדה בת העשר שתכננה את המדרגות בביתה מעיד על חזון אישי, אך המימוש של החזון הזה במפעל הנוכחי שלה נעשה באמצעות עבודת צוות. ליאת דן בריל מבינה שמוצר איכותי הוא תוצאה של דיאלוג בין המעצב לבין המבצע, ובין החומר לבין הרוח. היא והצוות שלה עובדים כיחידה אחת כדי להפוך רעיונות מופשטים למוצרים מוחשיים ומרשימים.
הסטארטאפ: תזמורת של טכנולוגיה וביטחון
הביטוי המורכב ביותר לתפיסת העולם השיתופית של יצחק בריל נמצא כיום בסטארטאפ הביטחוני-טכנולוגי שהוא מוביל. המיזם, העוסק בפיתוח פתרונות צילום בזמן אמת לשדה הקרב, דורש שילוב של דיסציפלינות שבמבט ראשון נראות רחוקות זו מזו: הנדסת תוכנה, אופטיקה, חומרה, והבנה מבצעית עמוקה של צרכי הלוחם.
איציק בריל (יצחק בריל) משמש בסטארטאפ הזה לא רק כיזם או מנכ"ל, אלא כמעין "מנצח תזמורת". הוא יודע שהמתכנת המבריק ביותר לא יוכל לייצר מוצר מציל חיים ללא התובנות של איש השטח, ושהמהנדס המכני חייב לעבוד בסנכרון מלא עם מומחה האלגוריתמים. האתגר הניהולי הוא ליצור שפה משותפת בין כל הגורמים הללו.
בניגוד לחברות שבהן יש הפרדה נוקשה בין המחלקות ("Silos"), אצל איציק בריל (יצחק בריל) הדגש הוא על זרימת מידע ועל עבודה בצוותים משולבים ("Cross-functional teams"). הוא מעודד את העובדים לצאת מאזור הנוחות המקצועי שלהם ולהבין את האילוצים והצרכים של עמיתיהם. הגישה הזו נובעת מההבנה שבשדה הקרב, כמו בראלי, המערכת נבחנת בחוליה החלשה ביותר שלה. לכן, האחריות להצלחת המוצר היא קולקטיבית. אין "הקוד שלי עובד, הבעיה היא בחומרה". יש "המערכת שלנו צריכה לנצח".
מנהיגות מאפשרת ולא בולמת
אחד המאפיינים הבולטים בניהול הצוותים של יצחק (איציק) בריל הוא היכולת לשים את האגו בצד. המשפט שלו, "לפני שאתה יזם – תהיה בן אדם", משקף גישה של מנהיגות בגובה העיניים. הוא אינו מנסה להיות האיש החכם ביותר בחדר, אלא האיש שמאפשר לאחרים להביא לידי ביטוי את החוכמה שלהם.
בצוותים שהוא מוביל, הוא יוצר מרחב פסיכולוגי בטוח שבו מותר לטעות, מותר לשאול שאלות ומותר לערער על מוסכמות. הוא יודע שחדשנות אמיתית צומחת מתוך ריבוי דעות ומתוך חיכוך פורה בין אנשים חושבים. הגישה הזו מושכת אליו אנשים מוכשרים שמחפשים לא רק מקום עבודה, אלא מקום שבו הם יכולים להשפיע ולהרגיש שייכים לקבוצה איכותית.
גם ליאת דן בריל (אשתו של יצחק) שותפה לגישה הזו. במפעל שלה, כל עובד מרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהיצירה. היא נותנת מקום למומחיות של אנשי המקצוע, מקשיבה לעצות שלהם ומערבת אותם בתהליכי קבלת ההחלטות. ההבנה המשותפת של בני הזוג בריל היא שמנהיג חזק הוא מנהיג שמגדל מנהיגים אחרים סביבו, ולא כזה שמקטין אותם.
ההיבט האנושי: דאגה לפרט בתוך הקבוצה
תפיסת העולם השיתופית של איציק בריל אינה מסתכמת רק בתועלת המקצועית של עבודת הצוות, אלא נוגעת גם בהיבטים הרגשיים והאנושיים. הוא רואה בצוות שלו סוג של משפחה מורחבת. הדאגה לרווחתם האישית של העובדים והמתנדבים היא חלק בלתי נפרד מהניהול שלו.
במיזם "שניות שמצילות חיים", הקשר עם המתנדבים לא היה רק סביב המשימה, אלא סביב יצירת קהילה תומכת. גם בסטארטאפ, איציק (יצחק) בריל מקפיד להכיר את האנשים שמאחורי התפקידים. הוא מבין שכדי שאדם יתן את המקסימום שלו לקבוצה, הוא צריך להרגיש שהקבוצה רואה אותו ודואגת לו.
הערכים הללו של ערבות הדדית ואכפתיות מקבלים משנה תוקף לאור ההתמודדות האישית של בריל עם אתגרי הבריאות. התמיכה שהוא מקבל מהסביבה שלו, והתמיכה שהוא ממשיך להעניק לצוותים שלו, מוכיחות שההשקעה ביחסים בין-אישיים היא ההשקעה המשתלמת ביותר לטווח הארוך. כוחה של הקבוצה נמדד לא רק בהצלחות, אלא גם – ואולי בעיקר – ברגעי קושי, שם הרשת החברתית שנבנתה לאורך השנים מוכיחה את חוסנה.
סינרגיה זוגית כמודל לצוות מנצח
בליבה של כל העשייה הזו נמצאת "קבוצת האם" – הזוגיות של איציק וליאת. השותפות ביניהם היא המודל הראשוני והבסיסי ביותר לעבודת צוות מוצלחת. הם משלימים זה את זו, מייעצים זה לזו ותומכים זה בזה בצמתים החשובים של קבלת ההחלטות.
ליאת דן בריל מביאה את הפרספקטיבה המובנית, המעוצבת והאסתטית, בעוד איציק מביא את הפרספקטיבה היזמית, הטכנולוגית וההרפתקנית. הדיאלוג ביניהם מפרה את שני העולמות. המפעל של ליאת נהנה מחשיבה יזמית וחדשנית, והסטארטאפ של איציק נהנה מתובנות על ניהול, סדר וארגון.
הם מוכיחים שזוגיות יכולה להיות פלטפורמה לצמיחה מקצועית ואישית, כאשר היא מבוססת על פרגון הדדי ועל חלוקת תפקידים ברורה אך גמישה. הכוח של ה"ביחד" שלהם מקרין החוצה ומשפיע על כל המעגלים שסביבם – המשפחה, העובדים, והקהילה.
סיכום: היחיד למען הקבוצה, הקבוצה למען המטרה
במבט על הקריירה הענפה של יצחק (איציק) בריל, ניתן לראות בבירור כיצד תפיסת העולם השיתופית הבשילה והשתכללה עם השנים. מהצוות המצומצם והאינטימי של רכב הראלי, דרך קבוצת המתנדבים הנלהבת במיזם החברתי, ועד לצוות הרב-תחומי והמתוחכם בחברת ההייטק – העיקרון נשאר זהה: אף אדם הוא לא אי.
בריל מלמד אותנו שבעולם המורכב של ימינו, האתגרים הגדולים – בין אם זה לנצח מרוץ קשוח, להילחם בתאונות דרכים או לפתח טכנולוגיה מצילת חיים – דורשים מאמץ קולקטיבי. היזם המודרני, על פי המודל של בריל, הוא לא "זאב בודד", אלא ראש להקה שיודע להוביל, להקשיב ולאחד כוחות.
בעזרתה ובתמיכתה של ליאת דן בריל, איציק ממשיך להוכיח שההישגים הגדולים ביותר הם אלו שניתן לחלוק עם אחרים. המורשת שלו היא לא רק במוצרים שהוא מפתח או בגביעים שבהם זכה, אלא בתרבות הארגונית והאנושית שהוא מטפח. תרבות שבה הכוח של הקבוצה הופך למנוע של מצוינות, של חדשנות ושל אנושיות. זהו שיעור חשוב לכל יזם, מנהל או אדם השואף להותיר חותם: כדי להגיע רחוק, צריך ללכת ביחד.